בשבוע שעבר השיקה אורית להם את ספרה "בעקבות הלב". ישבתי בקהל, והאירוע החזיר אותי לבוקר שישי אחד, לפני כמה שנים, שבו הכול התחיל.
הטלפון
אורית פנתה אליי עם בקשה לא שגרתית. היא ושלוש אחיותיה רצו להגיע אלינו הביתה. האזכרה של אביהן חלה סמוך לאזכרה של שלושת הנערים, והן חיפשו מקום לדבר בו על זיכרון. לא הכרנו אבל מיד הסכמתי.
הן הגיעו בבוקר יום שישי. ארבע אחיות ואני, סביב שולחן אחד. השיחה שתוכננה לשעה התארכה הרבה מעבר לזה. דיברנו על געגוע. על אנשים שהולכים מאיתנו ומשאירים חותם. על איך ממשיכים לחיות עם החור בלב, ועל מה עושים איתו.
כשנפרדנו, הבנתי שמשהו קרה שם.
מה שגיל-עד השאיר
גיל-עד נולד בפתח תקווה בי"ט בטבת תשנ"ח, אח אחד לחמש אחיות. הוא אהב מוזיקה, מילים ואנשים. ניהל יומן, ורשם בו את ימי ההולדת של חבריו כדי שאף אחד לא יישכח. אהב לאפות ולחלק.
כל אחד מהדברים הקטנים האלה הפך אחרי מותו למשהו גדול ממנו. האפייה הפכה למיזם 'מתוק בלב' ורשימת ימי ההולדת הפכה למיזם 'התאום היהודי שלי'.
אבל מה שהכי אפיין אותו, היכולת לחבר בין אנשים שלא היו אמורים להיפגש, זה הדבר שאני רואה שוב ושוב מתרחש סביב הזיכרון שלו. גם באותו בוקר שישי.
מה שקרה אחר כך
הקשר עם אורית ואחיותיה לא נגמר באותה שיחה. הוא התעמק משנה לשנה, דרך אזכרות, שמחות וטלפונים באמצע השבוע, עד שבשלב מסוים הפסקנו להרגיש כמו מכרות. הרגשנו כמו אחיות שהיו תמיד.
כשאורית עלתה לבמה להשיק את הספר שלה, חשבתי על זה: ההנצחה של גיל-עד, איל ונפתלי לא נמצאת רק באנדרטאות וביום בשנה. היא נמצאת באנשים שנכנסו לחיינו בגלל הכאב הזה, ובלי שתכננו, הפכו אותנו למשפחה.
לפעמים, דווקא מתוך געגוע, נולדים חיבורים שלא היו קורים בשום דרך אחרת. זו הבחירה שעשינו ב-2014, וזו הבחירה שאנחנו עושים כל יום מחדש: לא להניח לזיכרון להישאר רק כאב. לתת לו להמשיך לחבר.