כשהמטוסים ממריאים, הבית נשאר.
מאז פרוץ המלחמה אנחנו פועלים לצד חיילי צה"ל בכל דרך שאנחנו יכולים. לדוגמה אימצנו את קיבוץ כרם שלום בעוטף עזה, ליווינו את התושבים בשיקום, רכשנו ציוד לכיתת הכוננות ועזרנו במעבר הזמני לאשלים. דרך 'מתוק בלב', אלפי ערכות "אומרים תודה" הגיעו למילואימניקים, לפצועים ולמשפחות.
עזרה מעשית היא הבסיס. אבל למדנו שיש גם צורך אחר, שקט יותר: שמישהו יראה את מי שנושא בנטל.
אחרי לילה אחד בשמי איראן
אחרי אחד מגלי התקיפה של חיל האוויר באיראן, חשבנו על הטייסים. ומיד אחר כך חשבנו על מי שחיכה להם. אלו הן הנשים שנשארו בבית באותו לילה שלא ידעו מה קורה ממרחק של 1,500 קילומטרים. הן ידעו רק שבן הזוג שלהן באוויר, ושהבית צריך להמשיך לתפקד: ילדים, עבודה, שגרה. הן לא בשמי המדינה, אבל הן חלק מהמעגל שמאפשר את המשימה.
שלחנו להן עציץ ומארז שוקולד, ומכתב קצר של הערכה. מחווה קטנה אבל כזו שאומרת: ראינו אתכן.
לראות את התמונה המלאה
יש משהו בתודה שמגיעה בלי שביקשו אותה. היא לא פותרת את הדאגה ולא מקצרת את הלילות. היא רק מזכירה שמישהו מחוץ לבית יודע מה קורה בתוכו.
בשבילנו זו תמצית האחדות. לא רק להתגייס כשצריך ציוד, אלא גם לעצור ולהבחין באנשים שמאחורי התפקיד. לדאוג למי שיוצאים למשימה, ולזכור את מי שמחזיקים את הבית עד שהם חוזרים.
כי לפעמים, לצד הסיוע המעשי, מארז שוקולד ומילים חמות של תודה מעבירים מסר שאי אפשר לקנות: אנחנו רואים אתכן, מעריכים אתכן, ואתן לא לבד.
